יום שני, 16 בנובמבר 2009

שלטון הסווטשירט

רבות דובר על החורף שמגיע-הולך-מגיע-הולך-אולי מגיע-והנה הוא הולך.
והנה אני מצטרפת אל עמיתי הבלוגרים, אל שיחות החולין המתנהלות בכל מקום.
הקרירות הגיעה.
הפוך ירד.
גרבי הבית (המנומרות) יצאו ממחבואן.
נעלי הקיפי עוד שניה עושות את הצגת הבכורה לעונה זו.
אמנם הבגדים עדיין בארון למעלה.
אבל זה רק עניין של זמן.
והוא לא רב.

תאמר כל פאשיוניסטה שאין דבר יותר כיף בחורף מאשר להתכרבל בתוך סוודר גדול.
אומר אני - אין דבר יותר כיף מלהתכרבל בתוך סווטשירט ענק.
במיוחד אם הוא של אוסקלן (Osklen).
אוסקלן.
מותג ברזילאי של בחור בשם אוסקר (Oskar Metsavaht) אשר התחיל כמותג של בגדי ספורט הנותנים מענה למטפסי הרים וצמח למותג הלבשה נחשק ביותר ורחוק מכל אסוציציה של פרופר בגדי ספורט.
באתר של המותג, טוענים כי המותג מסמל את אורח החיים של נשים וגברים שטבע, אורבניות, בין לאומי, מקומי, אורגני וטכנולוגי משתלב בחייהם.

בפועל אנחנו מקבלים קולקציה מגובשת, מפוסלת ובעיקר מרשימה.

מומלץ מאוד ללחוץ על התמונות להגדלה.

סקלת הצבעים המונוכרמטית מתאימה בדיוק להלך הרוח המכורבל-חורפי. העובדה שאין הוא נצמד רק לגווני החורך השחורים-אפורים אלא משתמש רבות גם בגווני האבן והשמנת יוצרת אוירה נעימה, בייתית ואינטימית.

הגזרות, למרות השימוש בחומרים פשוטים לכאורה, מעוצבות לעילא.
ומבחינתי הן בחזקת אוונגרד לביש.
אין ספק שאת אף אחת מהגזרות של אוסקלן לא תראו באחת מהרשתות הקרובות למקום מגוריכם, אבל גם אין לי ספק שאת בגדיו של אוסקלן ניתן ללבוש, ולו הייתה לו נקודת מכירה בארץ, ניתן היה לראות את בגדיו אף ברחוב הישראלי.







ומעבר להכל.
הבגדים שלו מצליחים לתפוס את הסטייל החמקמק.
אותה הרגשה כמעט בלתי ניתנת להשגה
של נשיות, רכות, ועוצמה שמצליחות להשתלב בטבעיות בהמון המון קוליות.
אין מה לומר.
הדגמים שלו פשוט מגניבים.
לגמרי.

יום שלישי, 10 בנובמבר 2009

הקשת של הלגה סטפן

נתקלתי השבוע ביצירה נוספת המבוססת על פירוק לצבעים.

הלגה סטפן (Helga Steppan) היא אמנית שוודית צעירה אשר סיימה את לימודי האומנות שלה ברויאל קולג' אוף ארט בלונדון בשנת 2004.
היא יוצרת בעבודותיה הקונספטואליות שילובים של עבודות צילום עם מיצבים אשר משלימים אחד את השני ומוסיפים ליצירה, בין היתר, דיאלוג בין הדו מימד לתלת מימד.
הצילומים המוצגים בעבודתה זו "See Through", הם צילומי סטילס דוקומנטריים שמטרתם להעביר לצופה את תהליך התפתחות המחשבה שהיא עוברת עד המיצב המוגמר, התלת מימדי, המוצג בחלל הגלריה. צילומים אלו הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההבנה והצפיה במיצב המוגמר על ידי הצופה, ומשמשים חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מהמיצב התלת מימדי.
העניין של סטפן בדו שיח המתפתח בין הדו מימד לתלת מימד מוגש לצופה בפן הויזואלי של העבודה ובפן המרחבי שלה, הצופה מוזמן להשתתף בפירוק הצילומים לפריטים בודדים יומיומיים לחלוטין, בבחינה של האובייקטים היומיומיים והרגילים בחיים ופירוקם לגורמים על ידי קטגוריות שונות.
בעבודה הזו, מחלקת סטפן את רכושה לפי צבעים.
כל צבע מקבל תמונה נפרדת ומקום שונה.
האפקט שמתקבל הוא מדהים בעיני, כאילו מישהו שפך צבע על גבי ערמת חפצים או שיחק עם התמונה בפוטושופ.
כל הצילומים הללו הם ההקדמה והתהליך בדרך למיצב שמעמידה סטפן בחלל התערוכה.
כאן, מיצב של כל חפציה ה"שקופים", כשם העבודה - "See Through"...






יום ראשון, 8 בנובמבר 2009

גארת' פו במחווה לקוסם מארץ אופ

לא מזמן כתבתי על העובדה המצערת שאין לי לפ טופ.
שמעו הורי את זעקתי השקטה ובצעד משותף של הזדקקות למכשיר קטן נשי ונח לנסיעות ארוכות (של אמא ושלי) קיבלתי אל חיקי לפני כמה ימים לפ טופ קטן מתוק קליל ושימושי.
הידד!
תודה אבאמא!
אך בכדי שאוכל להתחיל ולשאת עימי את המחשב הקטן והדנדש עלי למצוא לו כיסוי מחשב הולם.
לצערי בנתיים נמצא אך ורק כיסוי שחור ולא מעניין במיוחד.
תוך שיטוטי למציאת כיסוי הולם לדרישותיי האסטתיות והמעוצבות, הגעתי לאתר של AnOther Magazine, שם מצאתי בחנות המקוונת שלהם, שיתוף פעולה בין גארת' פו (מעצב אופנה עולה בשמי העיצוב של הממלכה המאוחדת, עליו כתבתי בעבר, ודגמים נוספים שלו ניתן למצוא פה או פה ) עם קולט הפריזאית.
פו יוצר כיסוי המזוהה עם עיצוביו. הנקיון הגרפי, האסטתיות שבין המפוזר למדויק, המאבק שבין השחור שמסמל את החושך ללבן המסמל את האור גורמים למוצר זה לענות במדויק על הדרישות שלי.
הבטנה שרקומה בקווילט כוכבים רק גורמת לכיסוי הזה להיות יותר ויותר נחשק.
חבל שהוא גדול מידי (ועולה 456 ש"ח) ללפ טופ הקטן שלי.
כל כך חבל...






חברות ישראליות שמעתיקות כל מוצר אפשרי, אנא, עשו וורסיה ישראלית מוצלחת לכיסוי זה ותייצרו אותו לעשרה אינץ'.
תודה מראש!

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

דובים, רחוב סומסום וקצת גנגסטה-ראפ

כשהייתי קטנה היו לי בובות.

המון בובות.

היו לי שתיים שאהבתי במיוחד. שתיהן היו בובות של דובים. אחד קיבלתי מאמא שלי מאנגליה. השניה הייתה בובת יד פרוותית של פנדה שחבר של המשפחה הביא מסין (שנים מאוחר יותר ייסתבר לנו שככה"נ פרוותו של הפנדה אמיתית והייתה פעם ארנבון מסכן, אבל זה סיפור אחר לגמרי...).

אבל עיקרו של הדובי, בזמני, היה התמימות, הנעימות הכירבוליות. הוא פשוט היה חמוד. בובת דובי חמודה. זהו.

להדגמת התמימות הדובית והדורית שלי ניתן ללחוץ פליי (וגם אם סתם מתחשק לכם טיפת נוסטלגיה...):



אבל היום, דובים זה כבר סיפור אחר לגמרי. איפה התמימות? איפה הכרבוליות? איפה החמידות?

אי אפשר שלא לאזכר בשלב הזה את הדובי של קארל לאגרפלד , את השכמיה של סבסטיאן ארזוריץ , דיסק און קי דובי (האמת קצת מטריד), וכמובן את דובי הפלסטיק שמשתלטים על העולם דוגמת זה, או זה...

כל הלקט הנ"ל נבע מתוך תמונה בודדה שפתחתי אתמול. מתוך האתר של הסלבי שכבר כתבתי אודותיו. התמונה הזו הייתה הטריגר לכל פוסט הרהורי אובדן התמימות של הדובים של ימנו. ממש כמו דודה דובי אני נשמעת עכשיו. איפה הדובים של הזמנים הישנים? התמימים? הפשוטים? בהם ילדות הייתה ילדות?? (מלווה בסימן נשיקה אדומה-בורדו על שתי הלחיים, צביטה קטנה וריח בושם מתוק וכבד)

קבלו אותו, דובי-גנגסטה (זרם פופולרי של ראפ לפי ויקיפדיה למי שרוצה לדעת קצת יותר...).

הוא פשוט הורס עם הבנדנה האדומה, הקעקועים והאקדח... כל כך הצחיק אותי!

מכאן
ואי אפשר שלא לשים את הקישור המתבקש לרחוב סומסום (שחוגג עכשיו 40 שנה, תודה לגוגל עם האנימציות החמודות שעושות חיוך עם הקפה של הבוקר!) שקיבל גם הוא תפנית ראפרית-גנגסטה לא סמפטית במיוחד (ותודה לעוזי שתמיד מכניס גאווה לאומית של אלימות בסרטי אקשן...).

אין ספק. הרחובות של היום הם לא מה שהיו פעם...

יום שלישי, 3 בנובמבר 2009

להחנות על הקשת בענן. יש בסוף דלי זהב?

לכמה מכם קרה המקרה המצער של ללכת לאיבוד בחניה?

להחנות את הרכב במקום כלשהו ולא למצוא אותו אח"כ. מצב מצער זה גורר מגוון תופעות אנושיות לא חיוביות: לחץ מטורף פן גררוהו, היסטריה טוטאלית כי סביר להניח שמצב זה קורה בדיוק כשאת/ה ממהרת למקום אחר, אלצהיימר מוקדם של שיכחה לא רציונלית, כאב רגליים בנסיון נואש לרוץ ולחפש בשורות החניון את האוטו הנכסף, וכמובן כאבי אצבע מלחיצות בלתי פוסקות על שלט האוטו אולי במקרה תראה/י את האור מהבהב שפותח את האוטו...

כמובן שבדיון על מקומות חניה אבודים אי אפשר להתעלם מהקטע הזה (קאלט למתבגרי שנות התשעים):



והנה.

בדיוק כשחשבתם שאין מה לעשות ונועדנו להסתובב כמו זומבים בחיפוש המכונית לעד, יצאה "ניסן" בתחרות הנקראת "Think Outside The Parking Box" וקוראת לכל המעצבים/יצירתיים מבינכם לעצב חלל חניה עירוני בסטייל.

אחת מהעבודות שנשלחו לתחרות (אשר עדיין לא הכריזה את שמו של הזוכה המאושר), היא העבודה של הנריק אמברלה (Henrik Ambrela) מפינלנד.

אמברלה עיצב לתחרות קונספט מגניב לחלוטין של מגרש חניה המעוצב כקשת.

מה זאת אומרת?

כל רכב אשר נכנס למגרש, עוקב אחרי חצים אשר מסומנים על רצפת החניה, לפי צבע רכבו.

כלומר, רכב על קשת הגוונים בין אדום לכתום יהיה בשורה נפרדת מרכב בקשת לבן-צהוב, אשר יהיה נפרד מרכבים בצבעי שחור-כחול כהה-סגול וכו'...

אם במקרה אבד לך רכבך ואינך זוכר היכן החנת אותו, פשוט לכי על קשת הצבעים המתאימה לך. את תגיעי אליו.

והאפקט הסטייליסטי האורבני שמתקבל מכל העסק הזה:

קשת עירונית!
ומי אמר שמכוניות רק מזהמות ולא ידידותיות לסביבה??





יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

עלי שלכת ואין-סתיו ישראלי

לאט לאט מתמעטים הדברים שאין לנו בארץ אבל יש בחו"ל.
גאפ כבר כאן.
H&M עוד שניה נוחתים פה.
מופעים בין לאומיים של זמרים איכותיים ראינו כל הקיץ ואפילו טובלרון אפשר כבר לקנות בסופר ולא לחכות למישהו שיחזור מהדיוטי.
אבל.
אם יש משהו שיש בחו"ל ולנו בארצנו הקטנה קצת חסר זה הסתיו.
אין מה לעשות. בוא נודה באמת.
אין לנו סתיו.
יש לנו עונה ביזארית שהימים שלה נעים בין הקיצון החם למטחי גשם בלתי הגיוניים.
סוג של לפני שניה קיץ ועכשיו כבר חורף.
אבל סתיו אין לנו.
אותה עונה קרירה.
שהולכים כבר עם ז'קטים קלים אבל עדין לא עם מעילים.
שהצעיף שעל הצוואר יכול עדיין להיות דקיק ולא צמרירי ועבה.
שכבר לא מזיעים אבל גם לא רטובים מגשם.
והעיקר,
שיש שלכת מדהימה בכל מיני צבעים.
אין לנו.
לפני שבועיים כשהייתי בלונדון צילמתי את תמונת השלכת שכה חסרה פה.
אולי כדי להשלים קצת בלב את מה שחסר.


חוץ מסתיו יש בחו"ל מנהג שגם הוא עדיין לא ממש תפס בישראל.
להנהיג "נושא".
למשל בחו"ל כשעונת הכריסמס מגיעה וכל הרחובות נצבעים בירוק אדום, כל המוצרים הופכים פתאום לעצי אשוח קטנים, איילים, פתיתי שלג או סנטה קטנים. הכל סובב סביב החג. מהתחתונים עד העוגות דרך התכשיטים והמנורות.
או ה- Halloween, הכל פתאום דלעות, הכל נצבע שחור-כתום, שלדים צצים על קאפקייקס, מאכלים, קישוטים ואפילו על בגדי גוף לתינוקות.
אצלנו זה לא קורה.
בחנוכה לא רואים בוקסרים עם הדפס של נרות או סוכריות בצורת חנוכיה...
בפסח לא מוצאים קישוטים לבית בצורת מצה או תולים מרור מעל פתח הדלת...
וכך. מסתבר שבארה"ב הסתיו והשלכת הם סיבה לחגיגה (ושיווק אגרסיבי של מכירות פריטים במהדורה מוגבלת... ) ובין מגוון רחב של מוצרים בצבעי השלכת בחרו הורי הנהדרים להביא לי טעימה (תרתי משמע) קטנה של סתיו היישר הביתה.
חותכי עוגיות בצורת עלי שלכת עשו את העבודה כראוי והבייביז הקטנים הללו מצאו את עצמם בידי המרוצות עד הגג תוך כדי קריאות "יוווווווו, איזה יופי!".


כמובן שחסרת איפוק שכמוני ובתור מישהי שממש לא ניחנה ביכולת לדחות סיפוקים (במקרה הזה זה הניב תוצאות חיוביות בלבד...), לא חיכיתי זמן רב לפני שפתחתי את ספר הבישול של סבתא תמר ומצאתי לעצמי פאי תפוחים למלא בו את הבטן ואת הדגדוג באצבעות...
וכך, בערב יום שישי, לאור נר ולקול הגשם הנשפך בגלונים מצאנו את עצמנו יושבים בסלון, אהובי ואני, עם חליטת לימונית ולואיזה פורסים פאי תפוחי עלי שלכת מהביל ונהנים ומה"אין-סתיו" שלנו.




מקווה שיהיה חורף חורפי במיוחד.
מחכה לשלג שלא בא שנה שעברה.

יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

פוסט סכריני במיוחד. לא מומלץ לחולי סכרת.

יעידו עלי כל מכרי שאני לא טיפוס ורוד במיוחד.
בתור מישהי שתמיד קוטלגה בתור "החמודה", ניסיתי רוב חיי להמנע מהצבע הורוד.
זה עשה אותי באופן רשמי הרבה יותר מידי "חמודה".
תמיד הרגשתי בובתית מידי.
אבל בזמן בשנתיים האחרונות אני דווקא מוצאת את עצמי מתלבטת לא אחת על פריטים ורדרדים.
אולי זה קשור לעובדה שהאהוב שלי בחר בי וכבר אין לי צורך "להחביא" את החמידות שלי.
או אולי לעובדה שפתאום הצבעים הטבעיים חזרו לאופנה.
או אולי סתם כי אני לגמרי גירלי והגיע הזמן שאני אאמץ את זהותי באופן רשמי ומוחלט.

או אולי, אבל רק אולי, בגלל שלמישהי קרובה אלי תהיה בקרוב קטנטנה להלביש בורדרדות.
מקדישה לכן את הפוסט. לך ולה.

כל התמונות לקוחות מתוך הבלוג המדהים של Alix, היא ה "Cherry blossom girl" והבלוג המדהים שלה.
אני חושבת שבכל הבלוגספירה היא זו שהייתי, ליום אחד, רוצה להתחלף איתה.
העדינות, הנשיות, השיקיות הצרפתית. אין מילים. פשוט לדפדף בתמונות.


*חייבת סוף סוף ללמוד צרפתית. (אבא!!!)















יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

מגע המידס המושלם

היש למישהו ספק ששיתוף פעולה בין בית האופנה מרני והפטיסרי לדורה הפריזאי הותיק (זה שמתמחה במקרונים), יניב משהו שהוא פחות ממושלם? קופסא מוזהבת, מחוררת בחורים בגדלים שונים, עם עיטור פרח הנראה כעשוי מאותם חורים, מחביאה בתוכה את הפלא הזה.
מקרוני שוקולד אשר עטופים כל אחד בנפרד בעלי זהב דקיקים.
אכילים כמובן.
פטיסרי. פריז. מקרונים. שוקולד. זהב. אופנה עילית.
תשוקה.

מישהו מגיע לפריז בסביבות דצמבר?

יום ראשון, 25 באוקטובר 2009

נעליים כבניינים

"ארכיטקטים בונים עכשיו את שמם כמותג. זה יעיל לתעשיה ששמות אלו יהיו שגורים בפיה כמו כוכבי קולנוע. אנשי אומנות טהורים (Purists) בוודאי מוטרדים ומזועזעים מהעובדה שאני מעצב נעליים, אבל אני לא יודע למה. אנחנו חוזרים למודל היצירה של הרנסנס, אז אמן עבד ויצר על פני כל תחומי האומנות והעיצוב" - פרנק גרי (ארכיטקט).



את הנעליים הללו עיצב גרי כחלק מקולקצית החורף ל-2009 של מותג הנעליים הצרפתי J.M. Weston.
המותג, הידוע בנעלי העור האיכותיות שלו, מקפיד על יצור הנעליים מהחומרים המובחרים והמשובחים ביותר, תוך שמירה על מסורות יצור ישנות. היצור של הנעליים נעשה ביד, ונשען על דרכי ריקוע תפירה ובניה של הנעל אשר למד מייסד המותג Eugene Blanchard לפני כמאה שנים.

כחלק מקולקצית הסתיו/חורף 2009 שלהם, ביקשו בווסטון מחמישה מעצבים ואמנים מתחומים שונים לעצב להם נעליים, בינהם פרנק גרי.
גרי, הידוע והמפורסם כאחד האדרכלים הבולטים במאה ה-20, הוא יהודי אמריקאי. הוא היגר לקליפורניה מקנדה ב-46'.
משנות השבעים עובד גרי כאדריכל ומוכר כאחד הארכיטקטים שהובילו את זרם הדה-קונסטרקטיביזם (המנסה לבצע מניפולציות בצורה ובחלל וליצור מערכת של חללים וצורות בניה ששוברות את המוסכמות האדריכליות שהיו קיימות עד אז)
המפורסם מבנייניו הוא מוזיאון הגוגנהיים בבילבאו אשר נחשב אחד המבנים החשובים בתולדות האדריכלות של המאה ה-20.
גרי, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא מסוג המעצבים שלא מגבילים את עצמם לסוג אחד של עיצוב.
הרצון להתקדם ולחקור מקומות חדשים מניע אותו ואין זו הפעם הראשונה שגרי יוצא מבועת הנוחות של הארכיטקטורה שם בנה את שמו, ומתנסה בעולמות עיצוביים חדשים.
בעברו אף עיצב קולקצית תכשיטים למותג העל-זמני טיפני'ס.
אין ספק כי היציאה מהנישה שבנתה את שמך אל מקומות אחרים מלווה באומץ רב לצד הרצון התמידי להתפתח.
רצון זה, לפי דעתי הוא אחד המדדים לאמן, יוצר ומעצב שאופקיו פתוחים (ללא ספק תכונה שלפי דעתי נדרשת אם ברצונך להיות מעצב טוב) ובאמתחתו ידע ומוטיבציה להגיע ולהתנסות בתחומים לצד חומרים שלא נמצאים במגירתו באופן תמידי.
העיתוב הזה של גרי לנעלי גברים (כה חבל... גם אני רוצה זוג), הוא אחד מהעיצובים היפים שראיתי לאחרונה. הניחוח הוינטאג'י המובהק שנודף מהן, לצד החרטום הקרוב למושלמות, השילוב של נעליים ויקטוראיניות עם נעלי הג'אז של תחילת המאה לא מותרים ספק באשר ליעדן של הנעליים הללו - עטופות בנייר משי מחכות לרגלי הדנדי שינעל אותן. אותו גבר בעל חוש טעם משובח שיודע להרכיב מראה מדויק כל כך. נעליים כאלו פשוט לא ניתן להשליך על עצמך ולצאת מהבית. הן זקוקות לכבוד שמגיע להן.
ללא ספק.







"אין צורך לעשות הבדלה בין תחומי העיצוב. נעליים הן מאוד ארכיטקטוניות והיו כך מאז ומעולם. עכשיו, יותר מתמיד ישנן נעליים שמתפתחות להיות בניינים" - פרנק גרי.
שאר הנעליים בפרויקט:



כל התמונות לקוחות מכאן.

יום שבת, 24 באוקטובר 2009

מופע שנות השישים

חזרתי לארץ החמה.
נסיעת עבודה שנמתחה קצת לשיטוט תרבותי מהיר הסתיימה.
הטיסה נחתה.
חזרתי לשגרה...

ובכן.
לאחר שלושה חודשי התמחות בלונדון בקיץ שעבר, בהם חרשתי מוזיאונים, ביקרתי בגלריות וראיתי בגדול כמעט את כל התערוכות הקבועות של המוזיאונים הגדולים, הנסיעה הפעם הוקדשה לתערוכות מתחלפות.
כאלה שלא יהיו שם עוד חצי שנה, וגם לא היו שם לפני חצי שנה.
זכיתי לראות כמה.
בינהן התערוכה הזו, בגלריית הפורטרטים הלאומית (National Portrait Gallery ).
"מהביטלס עד בואי. הסיקסטיז נחשפות" - תערוכת צילומים של ההתפתחות המוסיקלית של שנות השישים. כולל צילומים של הרולינג סטונז, ג'ימי הנדריקס, בוב דילן, פינק פלויד וכו'...

אחת התערוכות הכיפיות שיצא לי לראות.
אין ספק שזוהי תערוכה קלילה ביותר.
כזו שמלווה במוסיקה כיפית ומציגה צילומים הנעים בתחילת הסיקסטיז בשחור לבן עד סוף הסיקסטיז אז כבר הצבע נכס לפריימים.
מתוך כל הצילומים (ויש שם צילומים מדהימים של הבילטס, כולל קטעי עיתונות משעשעים ביותר שעמדתי לקרוא וגיחכתי לעצמי בעוד אנגליות מבוגרות מתנהגות כמו נערות סביבי, מצחקקות ומעלות זכרונות!!) דווקא הצילום הזה תפס את עיני.
זהו צילום משנת 1965, של הדוגמנית ג'אנט עם לא אחר מאשר דיוויד בואי הקטן!

מעבר לזה שדיוויד בואי נראה כמו ילדונת קצוצת שיער (מישהו אמר צ'ארס ולא קיבל? Charles Guislain )
היו אלה המגפיים שגרמו לי לעצור מול הצילום.
(ואם בסיקסטיז עסקינן ומגפיים העלנו, לא ניתן להתעלם מהשיר הזה של ננסי סינטרה מ-66'...)
אין ספק שאנחנו נמצאים בעידן אופנתי קשה.
בעוד בעשורים עברו המציאו גזרות, הרעידו את העולם מבחינה אופנתית, הצהירו הצהרות בעזרת בגדים, כיום אני לא חושבת שנשאר מה להמציא באופנה.
אני מאמינה שהתפתחות האופנה בשנים הבאות תגיע מבחינה טכנולוגית. פיתוח בדים וטקסטיל (עיין ערך התצוגה של אלכסנדר מקווין ) יוביל את האופנה במקום פיתוח גזרות וצלליות.
הרי הטרנדים האחרונים היו חזרה של טרנדים משנים קודמות.
האייטיז הקשה מהעונה הקודמת.
הניינטיז מהעונה הנוכחית.
כמובן שאפשר לחזור לסבנטיז ולהזכר במכנסי הפדלפון שעד לא מזמן כולנו עוד לבשנו.
או בסיקסטיז עם חזרתו המאסיבית של המיני.
בכל מקרה.
הנקודה שלי היא שבגזרת האופנה כבר הרבה שנים שלא רואים שום דבר חדש.
ובנתיים אנחנו כולנו מתנחמים באביזרים ואקססוריז שמנסים להרעיד את העולם ולפעמים אפילו מצליחים (עיין ערך התצוגה של אלכסנדר מקווין )...
וגם כאן.
בגזרת האביזרים, יש מחזור.
לפעמים אנחנו יודעים את המקור.
לפעמים לא.
הצילום הזה נהיה כל כך עכשוי כשמסתכלים על מגפיה של ג'אנט.
(מודה שבצילום כאן זה נראה פחות טוב לעומת הצילום האמיתי)
מגפיים לבנות, המגיעות עד השוק.
עם פיפ טואז. האצבעות שלה בחוץ.
לחלוטין האופנה ששולטת כבר כמה עונות ומשגעת כמה קורבנות נעליים (מישהו אמר ג'יין ולא קיבל? )
ובכן. מסתבר שזה רטרו סיקסטיז במובן הכי טהור שלו.
תודו שלא ידעתם.
ואיך אפשר להזכיר את בואי ולא להתייחס למוסיקה שלו??
קבלו את הקליפ המקורי לסינגל שלו שפרץ את דרכו "Space Oddity" מ-69'.
שימו לב לפירוטכניקה והפעלולים של שנות השישי. הורס.



התמונה שסגרה את התערוכה ופתחה בעצם את העשור הבא (שלא הוצג למרבה הצער...) מראה את תחילת השגעונו של בואי.
ושל כל העולם...

מכאן.